הקיבוצניק שרצה להקים יקב בגולן 

סיפורו של שמשון ולנר

 אחד הסיפורים המעניינים הינו סיפורו הקיבוצניק ( את מושג הקיבוץ אסביר בהרחבה, בסיפורו של....) שרצה להקים יקב ליינות משובחים בגולן, הבעיה הייתה שמעולם לא גדלו ענבים בגולן, ובנוסף במדינת ישראל לא הייתה תרבות ומסורת ליינות זניים משובחים,

היקב המוביל "כרמל מזרחי", מכר רק יינות פשוטים לא זניים או מזנים פשוטים ,והיה ברור לכולם שאף ישראלי לא ישלם יותר מחמישה דולר ליין תוצרת יקב ישראלי. באותה תקופה הסכימו רוב מבקרי היין הרציניים עם קביעתו של מבקר היין האגדי הידוע יו ג'ונסון, שכתב כי "אף שישראל מייצרת כמה יינות לא רעים, אף אחד מהם אינו ראוי להערכה רצינית".

לאור נתוני פתיחה אילו, קראו לו "מטורף", "הוזה בהקיץ", ו"חולם חלומות", והוא הוכיח לכולם שחלומות  ניתן להגשים והזיות ניתן לממש וגם להרוויח הרבה כסף.

אך עובדות אילו לא הרתיעו את הקיבוצניק החולם, סיפורו של ולנר החל שנים קודם לכן כאשר הצליח להגשים את חלומו הראשון ולהקים את "פירות הגולן" מכלום למפעל משגשג. לאחר שמונה שנים של ניהול "פירות הגולן" החליט ולנר להקים יקב בגולן.

הוא הכיר את ד"ר CORENELIUS OUGH  מ- UC DAVIS בקליפורניה,  כבר בשנת 1972  בדקו יחד את הקרקע (קרקע הבזלת של רמת הגולן), ואת תנאי מזג האוויר והטמפרטורה (אקלים קריר והפרשי טמפרטורה ניכרים בין היום והלילה), והגיעו למסקנה שבתאוריה ניתן לגדל כרמים משובחים.

בשנת 1976 ניטע כרם ניסיוני של ענבים מזנים "אציליים" , ולאחר שנה נעשה ניסיון להפיק יין.

כאן צצה בעיה נוספת הפרופסור הלא יהודי, אסור היה לגעת בענבים, מטעמי כשרות. כך שההוראות נתנו בשלט רחוק, וראה זה פלא , היין יצא באיכות מעולה.

ולנר יצא למסע שכנוע בגולן לגייס  מימון לפרויקט, בקיבוצו  מרום גולן, נתקל בהתנגדות עיקשת, אך הוא הצליח למצוא אוזן קשבת בשמונה קיבוצים ומושבים בגולן, אשר עד היום הינם בעליו של היקב.

ההתנגדות בקיבוצו הייתה גם אחת הסיבות של עזיבת הקיבוץ בהמשך ומעבר למושב אניעם שברמה.

היה צורך להוכיח חישובים ברמת הגולן שהפרויקט אפשרי כלכלית, ולנר גילה בקליפורניה שניתן  להקים יקב קטן כ"פיילוט" ב- 50,000 דולר, ואם יצליח ניתן להקימו בשלבים.

ב- 1983 התקבלה ההחלטה לבנות יקב חדיש בקצרין, ומקליפורניה יובאו גפנים, שיטות וייננים נלהבים ובעלי ידע. בשנה הבאה שולשו הנטיעות ושולש היבול, כאשר ההתמקדות הייתה בזנים "אציליים" כגון קברנה סוביניון, מרלו ושרדונה.

ההצלחה נבעה משליטה מוחלטת בפיתוח הרעיון, בעיצוב המוצר ובהחדרתו לשוק וביצירת דימויו התקשורתי.

יין טוב יש, אך אין למי למכור.

כאן התגלתה גאוניות השיווק של ולנר. הוא נסע לקליפורניה לאחד מהטועמים המומחים, לטעמה.

התשובה הייתה ,יין קליפורניה ציון- מעולה, יין הגולן- לא רע.

ואז גילה לו ולנר שהחליף את התוויות על הבקבוקים, מצויד בחוות הדעת הסתובב בעולם, ומכר.

האגדה מספרת שוולנר מכר באוסטרליה בקבוק ב-40$, ואז הקונה סיפר לו שהיה מוכן לשלם גם 60$.

אוסטרליה יבשת גדולה, נסע ולנר לצדה השני, שם מכר בקבוק ב- 80$, כשבאו אליו בטענות על הפרשי המחיר, הציעה כפשרה שהתקבלה מחיר אחיד של 55$.

משנה לשנה ניטעו יותר כרמים ויוצר יותר יין. היקב הגדיל את תפוקתו לכדי שלושה מיליון חביות.

גם ההכרה הבינלאומית לא התמהמהה. שנה לאחר פתיחת היקב זכה יין ירדן קברנה סוביניון במדליית זהב בתחרות בינלאומית ליין, והוא יצרן היין היחיד בעולם שזכה שלוש פעמים בפרס יו"ר תערוכת היינות וינאקספו.

כדי למכור בארץ, נעשה ולנר אשף יחסי הציבור, שמו הופיע בטורי הכלכלה וטורי הרכילות,

בתחילה נתן ולנר בלעדיות למלון הילטון, כולל אירועים שכוסו היטב בתקשורת.

 ואחר למלונות  פאר נוספים ברמה של 5 כוכבים.

רק אחרי שיצר את ההילה הנדרשת, החל לשווק אותו במעדניות המשובחות, ולבסוף גם ברשתות השיווק.

הישגיו של שמשון ולנר עזרו לא רק ליקבי רמת הגולן,  תרומתו  עזרה מאד גם ליקבים האחרים שהחלו לגדל זניים איכותיים, ולדרוש עבורם מחיר נאות.

חל מהפך של ממש בהתייחסות לרמת היין מישראל, מבקרים ידועים כג'ונסון, אוז קלרק וקלייב קוטס השפיעו מחמאות רבות על הקברנה סוביניון, מרלו, סוביניון בלאן ושרדונה תוצרת כחול לבן. ההם מתחרים בקלות עם יינות מקליפורניה, צ'ילי ואוסטרליה.